הזקן אז איחד אותנו למחנה אחד המחבל משערי חסד הפך אותנו לשני מחנות

מאת הרב שב"ג

היה לפנו אב זקן אחד. שנים רבות צעדנו יחדיו, כל הציבור הליטאי, כל בני התורה. שוררנו יחד, באהבה אין סופית לאותו זקן, לכל חכמינו, גדולינו ומאורנו, את שירת כבוד התורה. אהבת עולם לגדולי עולם היתה בנו, וכולנו היינו יחדיו, גוף אחד, ציבור אחד, אחים, כולם בסירה אחת של בני תורה.

במשך כל החודשים האחרונים התקוטטנו, רבנו, ניסינו לשכנע איש את רעהו. ים של מלל, מאות שעות מבוזבזות (או לא), אוקיינוס של מאמרים, הקלטות, פאשקוילים, ויכוחים ואידאות.

ומחר, ואין זה משנה מי יקבל כמה. כעת, אין זה משנה מי אשם ומי צודק. הרי כבר כל צד ניסה לשכנע, להלום, להסביר. כל צד כבר מבוצר בעמדתו. כל צד אסף כבר את חייליו, מתוך תקוה לצוד גם מחר את המבולבלים האחרונים, שעדיין לא גיבשו דעה מוחצת, ולשלשל את הפתק הנכון-או-לא- נכון בקלפי. (ואנא, לא להגיב לי כעת בזעם על עצם המחלוקת ומי אשם ולמה וכמה ואיך וכו'. את זה עשינו כולנו היטב כבר די והותר בכל השנה האחרונה...)

אך דבר אחד כבר ברור ומוסכם.

החל ממחר, אנו כבר שתי קבוצות "רישמיות".

החל ממחר, תינתן חותמת גומי לכך שכבר אנו לא משפחה אחת של בני תורה. מכאן ואילך יהיו שתי משפחות. שני שבילים, שתי דרכים. אולי כך צריך להיות. אולי לא. אך זאת עובדה.

יתכן שבעוד חודשיים יתאחו המפלגות הפוליטיות, או מה שיוותר מהן. ייתכן שלא. אך אם עד אמש היינו, לפחות באופן רשמי, אחד. כעת אנחנו שתיים.

ושוב, לא משנה מי גדול יותר בכמות ובאיכות, מי ה'גדול' ומי לא. על כך כבר דשנו כולנו די והותר. לא משנה בכלל מי אשם יותר ומי אשם פחות, מי כתב ומי אמר, מי נגד, מי בעד ומי נמנע, מי 'התחיל' ומי סיים, מי בחרב ומי באש, מי מבין ומי פחות, מי צדיק ומי פחות צדיק.

ממחר, וזאת עובדה, הציבור הליטאי, אנחנו, אני ואתה, מחולקים, חלוקים, לפחות לשתי מחנות.

---- וכשנגיע לקלפי, בודאי כל אחד, מכל מחנה, יישמח שהקב"ה זיכה אותו לבחור ב'צד הנכון' שלו. אבל אנא, הבה ונעצום עינים לרגע, ניזכר ברגע הבלתי נשכח ההוא בתשמ"ט. כיצד כולנו, יחד, בלב אחד, עמדנו ושוררנו את ה'ימים על ימי מלך' להרב שך זצ"ל.  ונוזיל דמעה.

דמעה אחת על כך שאנחנו כבר שניים...