דרכי ההנהגה

בעת כזו שהציבור התורני מוצא את עצמו מתנהל על פי מושגי הדמוקרטיה, כאשר בחורי הישיבות נהפכו למכריעים בסוגיות הציבוריות, ממילא הדבר המתבקש הוא עכ"פ לדעת להבין ולהתבונן, מהן הבעיות העומדות לפתחנו. ומהם דרכי הפתרון בהנהגת גדולי הדורות זצ"ל, וחכמי הדור החיים עמנו.

פרק א – צורת ההתמודדות עם בעיות

פרק ב -  רדידות ה"שיטה"

פרק ג – ההשפעה על סגנון החיים והחינוך

פרק ד – "בתחבולות עשה מלחמה" [הטקטיקה במאבק הגיוס].

פרק ה – "עת לחשות ועת לדבר"

פרק א

צורת התמודדות עם בעיות

במשך כל התקופה האחרונה נשמעים הקולות איך אפשר לא "לעמוד על המשמר" בדרך המורגלת והמקובלת, לפתור את כל בעיות הציבור ע"י המכתבים הכתבות והאזהרות וכו'. וכעת מי ישמור על ילדינו ועל כל עולם התורה וכו'. 

השאלה הנשאלת, האם מישהו שאל את עצמו על מה בדיוק הוא נלחם. מהי בדיוק "שיטת השמירה" המדוברת. ומהו הקשר בין הדיבורים למציאות.

הנה הדבר הראשון שהיה צריך לעשות אדם בר דעת, הוא לקחת ולבחון את כל הנושאים הבעייתיים, האם יש מגמת עליה או מגמת ירידה. והנה בחמש עשרה שנים האחרונות, יש מגפה הפושה והולכת משנה לשנה, של חדירת תרבות העולם החילוני במובנים רבים. כגון:

יציאה למכללות, קוי נייעס, מנויי שבועונים הגדלים והולכים, אתרי אינטרנט חרדים המתרבים במהירות, אחוזי גירושין גוברים והולכים, עלייה בנושרים, בקווי רדיו "חרדים", בילויים, טיולים בחו"ל, ועוד כהנה וכהנה.

הדבר הראשון המתבקש, הוא לבדוק האם השיטה שמשתמשים בה בכדי לעמוד בפרץ עובדת במציאות. והנה השיטה "המסורה" היא תמיד באופן אחד ויחיד, לצאת ל"מאבק" ע"י כתבות צעקניות. כל השנים צועקים וזועקים הלם ותדהמה, וכנגד זה המציאות הולכת ומתגברת. מדברים כל הזמן כביכול על אנשים מבחוץ, אבל האנשים האלו , הם הבנים של מנויי היתד, הם לא חייזרים. השיטה פשוט לא עובדת. 

האם יתכן דבר כזה שמנסים להתמודד עם תופעה בשיטה מסוימת במשך כמה שנים, והופכים את העולם להמשיך בזה, ולא עומדים לרגע ובוחנים: האם באמת השיטה הועילה וכמה היא הועילה? – מה היה בזמן ש"בית המקדש הראשון" (כלשונם), עמד על מכונו, והגרפיקאים על דוכנם וכתבים על משמרתם, ועורך ראשי עומד ומשרת ומקיים את מצוות "כשכואב צועקים" בכל כח גרונו, מה זה עזר וכמה זה עזר? הרי כל הזמן יוצאים יותר ויותר, והיום כבר 7000 לומדים במכללות. וכו' וכו'. הלא יש להקים וועדת חקירה איך הוא התמודד עם הבעיות. על צורת ניהול כזו היו מעיפים גם מנהל קיוסק בשכונה נידחת בבית שאן, האם כך רוצים לנהל את כל הדור.

צריך לבדוק לא רק עם השיטה הועילה. אלא יש לבחון ממה נובעות התופעות, מהם הגורמים. מה גורם לאנשים לצאת וכו', ולמשל, המציאות הוכיחה שקיצוץ בתקציבים מעלה את אחוזי היוצאים למכללות וכו'. כך היה גם בקיצוץ הקודם, שתוך שנה ניכר מבחינה סטטיסטית מגמת עלייה חדה באחוזי המכללות. ועל כן אדם אחראי צריך לקחת את זה בחשבון, להבין שמשמעות הצעד הזה הוא מנוע וגורם עצום להוצאת אברכים החוצה. ולא לנהוג בפזיזות בדבר. וכמו שאמר אחד מגדולי ישראל מהדור שלפנינו לקבוצת אברכים חמי מזג "אני לא קנאי פחות מכם, גם לקנאות צריך שכל". משום מה יש הסבורים כי מצוות הקנאות שונה משאר המצוות בפרט זה...

וכמו"כ אחד הגורמים המרכזיים לבעיות הוא חוסר הסיפוק. ויש לבחון מדוע מגיע חוסר הסיפוק שגורם לצאת. ולמשל, יצא על כך ספר "בעצתך תנחני" – "הדרך להתעלות מתוך הכרת המציאות". ומלמד לפי דרכו כיצד להתמודד עם מצבי דורנו. ובין השאר מסביר שרבים מן המשברים מגיעים מכך שמשתמשים בסיסמא אחת עבור כולם, "כולם יהיו רעק"א". וכמובן בפועל רואים שאינם מצליחים, אולם במקום להדריכו לעבוד לפי כוחותיו שלו בהתאם למציאות, ממשיכים לומר רעק"א רעק"א.– וכמה צפוי, אנשי שיטה זו יצאו בחרב ובחנית כנגד ספר זה המקרר רח"ל את היסודות שכל בחור יהיה גדול הדור. הנה רואים בחוש את המציאות שדברים אלו שוברים אנשים וגם גורמים להם לצאת החוצה, וכאן באים להתמודד ולפתור, א"כ צריך להילחם בזה? - הבה נניח שסוברים שגורם נזק כשמסבירים לציבור בצורה כזו, בכל זאת הרי לפנינו שיש כאן בעיה, וא"א להתעלם. הלא מעידים מאות אברכים שעוזרים להם דברים אלו, א"כ הבה וניתן את הספר רק למשגיחים ולמחנכים או נמצא איזושהי דרך אחרת להתמודד – האם זה מה שצריך לעשות לזרוק בליסטראות על הספר ולחזור הביתה?

האם יתכן רמטכ"ל שבאים ואומרים לו האוכל מקולקל בצבא והחיילים מדוכדכים ולכן עורקים החוצה, וייתן סטירה מדוע אתה מדבר נגד הצבא שלנו שלנו, ואני עסוק עכשיו להעמיד בחורים "לשמור" בפרץ שלא יצאו החוצה, ואין לי זמן לזוטות כאלו.

הנה אחת הנקודות הבסיסיות היא, שככל שהציבור גדל והולך במימדים עצומים קשה להחזיק את כולם במיטת סדום של סגנון לימוד אחד. שכל אחד מתאים לפי טבעו למשהו אחר. ולעת כזו כאשר אנו רוצים וחייבים להחזיק את כולם, ההכרח שיהיו כמה שיותר מסגרות שונות ומגוונות של לימוד, ע"מ שיהיה לכל אחד סיפוק לפי דרכו.  אבל "השומרים" דנן מצאו דווקא את הזמן בשעה זו להילחם ב"דרשו", למשל. כי זה "מפריע לסדרים של לימוד בעיון". וזה מאפיין ומייצג כיצד ניגשים במבט צר ומצומצם של "עוזר מלמד בחיידר" שמבטו מסתכם בכך שלא יאחרו לכיתה. ומתוך כך באים לשמור ולהנהיג את כל הציבור.

האם אפשר להחזיק חיידר בלי מפקח, בלי יועץ חינוכי, בלי לחשוב, בלי לקדם תכניות ומבצעים. בלי להבין מורכבות. רק להעמיד "מאבטח" בכניסה שיירה בכל מי שיוצא ובכל מי שנכנס. האם זו 'קנאות' לירות באיש הצלה שצריך להיכנס לבניין. או במי שמביא למלמדים את האוכל. והעיקר הוא רק להילחם במפקח ש"לא מבין" שרק המאבטח הזה יציל את העולם.

ואמנם, "שיטת השמירה" מעידה על עצמה בפירוש שכל תפקידנו בחיזוק הדת מסתכם ב"לאבטח":

"מאז התייתם דורנו אנו נתבעים אפוא לשמור על הפיקדון הגדול. מוטלת עלינו מלאכה גדולה אך ברת השגה. משל למה הדבר דומה, לבניין מפואר, שבפתחו עומד שומר ואיש אבטחה. כדי לבנות את הבניין, היה צורך בתכנון אדריכלי גאוני וכו' אך לאחר שהכל נבנה וקיים לתפארה, ויש צורך רק לשמור על הבניין – זאת יכול לעשות כל אחד. אם רק יעמוד בפתח ולא ייתן לגורמים בלתי רצויים להיכנס. .. אדריכלים מקצועיים מעטים הם. אך להיות "שומר" כל אחד יכול.

כדי להיות שומר די בשב ואל תעשה. מספיק רק לפקוח עיניים ולהשגיח כדי למנוע נזק ופגיעה. לשמור על הקיים! אם כי כמובן, כאשר קמים עלינו לפרוץ גדרים. אזי מוטל עלינו לאזור עוז. וחובת השמירה מחייבת להערך גם ב"קום ועשה" כדי להמשיך ולשמר את פך השמן הטהור כמסירתו וכנתינתו.. רבינו הניח לנו דבר מתוקן. וכל תפקידנו רק למנוע פגיעה מבחוץ".

 (הפלס ט"ז חשוון תשע"ג)

האם צריך להתעמק ולהבחין שהשיטה "לא מספיק מתמודדת ומתבוננת..". הרי הדברים ברורים. "כל אחד יכול". חד וחלק. איך לפעול. מה מועיל מה לא מועיל. ואיך להועיל. מהם הגורמים. שום דבר! להמשיך ולהמשיך לזעוק וליילל ולירות בכל מי מנסה להועיל ולתקן. ומתי צריך באמת להתעורר ולעשות? "כדי להמשיך את פך השמן..." הדבר היחיד הוא לצאת מערכות בחירות קדושות לשמר היטב היטב את משרת המאבטח. 

למאמר כולו כנסו כאן: http://bektzara.blogspot.com/2013/10/blog-post_5176.html