ותבקע הארץ בקולם

מאת בן תורה

אליך בחור יקר !

יושב אתה בינך לבין עצמך, ושואל – מדוע?

מפני מה, שומע אני קול מצהלות נערים ממשתה נגינתם. קול ענות גבורה במחנה, דידן נצח. לא ישמע ברמה קולם של אלו שעשו ככל אשר הורום רבותיהם, אלא של אותם נערים שקרוב ה' בפיהם ורחוק מכליותיהם. אלו שנתלו באילן גדול, כדי לעשות הישר בעיניהם, וילכו וגם עשו פרי.

וקולך לא ישמע, רק שפתיך נעות, ממלמלות להם את זעקתו של ירמיהו הנביא (יב א-ג), מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בגדי בגד. נטעתם גם שרשו, ילכו גם עשו פרי. קרוב אתה בפיהם, ורחוק מכליותיהם.

הרי אף בי בוער מרץ הנעורים, יצר העצמאות והרצון להבעת דעה אישית. ובכל זאת כבשתי בכח את עצמי, שלא ללכת בגדולות ונפלאות ממני. בעמל ויגיעה כפיתי את יצרי, להכיר בכך שיש בישראל גדולים בחכמה וביראה ממני, גדולי ישראל שלהם מסורה הנהגת הדור.

והנה, בני גילי שלא עמדו בנסיון, הקימו להם מפלגת בנין נערים. ואני הרי יודע, כי לא הרצון לציית לדעת אדם גדול הנחה אותם, אלא להט הנעורים הוא עמוד האש הזרה שלאורה הם הולכים. וכי כך היא המידה, שאלו שעשו כרצונם וכחפץ לבם, עלתה חוצפתם בידם. ואני, שוויתרתי ונכנעתי לקול חכמי ישראל, מסתובב בתחושת הפסד.

ובכאב, אתה אוחז את ספר התהילים וקורא (עג יב):

הנה אלה רשעים, ושלוי עולם השגו חיל.

אך ריק זכיתי לבבי, וארחץ בנקיון כפי.

 

*

ושוב אתה ממשיך ומסיים את הפרק:

עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם.

בן מקדש ה' אני, בהבנת בית מדרש אני מתבונן, מבט של טווח ארוך.

במבט מצומצם, היה כאן ויכוח של שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. וכל שלא זכיתי בכולה, הפסדתי. [ואמנם אף בחלוקת שנים אוחזין, פסק התרוה"ד שפחות מחומש אינו נקרא פסידא].

אבל במבט רחב יותר, הרי עוד לא באו ימות המשיח, שבהם יהיה נצחון מוחלט לכח הטוב שבעולם. ומעולם לא היה בישראל, שכח חכמי ישראל כנגד מרשיעי ברית, תגבר בשיעור של כולה שלי.

המערכה שעמדה בפנינו, לא היתה אלא על נושא אחד, מי הוא הציבור, ומי הוא הפורש מן הציבור. מי הוא הכלל, ומי היוצא מן הכלל. וההכרעה היתה מוחלטת, רוב בנין ורוב מנין הם הגוף החי של עולם התורה. והאבר המדולדל שפרש לעצמו, נעשה לכת חריגה ודחויה מכלל הציבור. וכל כוחם להונות את הציבור, לא עמד להם אפילו בשיעור אונאה של יותר משתות.

וכבר הבטיחה תורה, שסופם של אלו המעוררים מחלוקת שלא לשם שמים, אמור בעדת קרח, "ויאבדו מתוך הקהל". כאז כן עתה, ותבקע הארץ לקולם, אך קולותיהם הנשמעים ובוקעים את הארץ, הם קולות ההאבדות מן הקהל.

צא ולמד, מה היה בסופם של מתנגדי המוסר. כל עוד הי' קיים מרן הגר"ח שנחלק לשם שמים על לימוד המוסר, היו הם בצילו. אך משזרחה שמשו של מרן החפץ חיים, והורה בעד לימוד המוסר, קיבל דעתו אף תלמידו הגדול של הגר"ח, מרן הגרב"ד - שכל צורב יודע את גודל דביקותו ברבו. ומשם ואילך היו מתנגדי המוסר לחולקים שלא לשם שמים, ואבד שמם ונשכח זכרם.

וכבר שאלו חכמים, להיכן נעלם כל הנפש אשר עשה אברהם בחרן, תלמידיו לאלפים ולרבבות בקבלת מלכות ה', ולא נותר מהם זכר לדורות. והשיבו, כי משעה שנפטר אברהם אבינו, והתחילה הנהגתו של יצחק אבינו, לא קיבלו עליהם את שינוי ההנהגה, ויאבדו מתוך הקהל.

ועל זכות קיום זו בתוך קהל עדת ישראל, ניטשה המערכה. בני אותה עדה התייצבו לפני מנהיגי הדור, ויאמרו רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו. את "זכות הקיום" תבעו בתוך הקהל, בשותפות במועצת גדולי התורה, ובנציגותה הציבורית. חפצו לחייב את הנהגת הדור להתחשב בדרישותיהם.

וההכרעה היתה ברורה, זכות הקיום של אותו קומץ זעום, לא תהיה בתוך עולם התורה, אלא מחוצה לו בקצה המחנה.

קריאה ברורה נשמעה: הפרד נא מעלי !

אילו לא היו ללוט כמה רועים, מקנה וקנין, לא היה נפרד מעל אברהם. לכל הפחות צריך היה לכמה סוסים שירכיבוהו בשעת הפרידה, וסוסיו של לוט הובילוהו אל סדום.

לכו נא אל סדום, וממשו בה את זכות הקיום, עם נציגיכם אשר בחרתם לכם. אבל לא לכם ולנו לבנות את בית אלוקינו. ואם תחפצו בנציגות ציבורית, תוכלו לחבור אל אשר תרצו, מחסידות גור ועד לעדה החרדית. אבל עולם התורה יצא לחפשי, להיות עבד לעבדי ה', מאורי הדור שליט"א.

ואתה בחור יקר !

כי ישאלך בנך לאמר, מי טיהר את היכלי התורה, מטומאת עמי הארצות. מי בודד אל מחוץ למחנה, את אותם הדיוטות שקפצו בראש, והתנשאו לאמר אני אמלוך. מי קבע שלקללת "חוצפא יסגי" לא תהיה זכות קיום בעולם התורה.

אזי תדע נאמנה, כי יש שכר לפעולתך.