דעה: ההתנתקות והמנהרות: החטא ועונשו

מאת מנחם רהט

קיבוצי עוטף עזה הפגינו בחדווה בעד ההתנתקות, וקיבלו במקומה את סיוט מנהרות התופת.

נציגים מפוחדים של קיבוצי עוטף עזה, התנדבו מרצון השבוע להגיע לאולפני הרדיו והטלוויזיה, ולהתייצב מול כל מיקרופון בשטח, כדי לבטא את בְּעָתת מנהרות התופת שנחתה עליהם במפתיע.
הם לא העלו על הדעת שמתחת לחדרי השינה שלהם ושל ילדיהם, פרושה מערכת מסועפת של מנהרות תופת, שמאפשרת לעשרות מחבלים חמושים ומצויידים היטב, להגיח בו זמנית מתוך האדמה ולחולל טבח וחטיפה שלא היו כמותם.
הם לא חלמו שההתנתקות תושיב אותם על פתחה של חבית חומר נפץ, שעלולה להתפוצץ להם בפּנים בכל רגע.
כה גדולה היא האימה, עד שהביאה את טל שמחי, חברת קיבוץ ניר-עם, להשמיע אמירה מכוננת: "איננו רוצים להיות גוש קטיף מס' 2". בוקר טוב, אליהו. בוקר טוב, גברת שמחי. תשע שנים אחרי הגירוש האכזרי שחבריך בניר-עם ובשאר קיבוצי עוטף עזה נתנו לו את ידם, מתוך התנשאות מטופשת, נפל לכם האסימון. סוף סוף קלטתם, שגוש קטיף שימש שק החבטות שלכם, קולט הברקים של המדינה כולה.
ואל תספרו שגם לפני ההתנתקות נורו רקטות מעזה. העובדות מדברות בעד עצמן: הרקטות המעטות שנורו אז מעזה, הגיעו בטיפטופים קלים, מפני שצה"ל יכול היה לבצע מירדף חם בשטח אחר היורים. מנהרות, אגב, לא היו אז בכלל.
אבל גם ללא אימת מנהרות התופת אתם בצרות. מאז החלה מיתקפת הרקטות העזתית לעבר כל ערי הארץ, ספגו קיבוצי עוטף עזה כמות כפולה ומכופלת. הם היו ראשונים בתור. היו ימים שבהם אזעקת צבע אדום אחת בעוטף עזה רדפה את חברתה, בקצב מחריד.

להמשך כנסו כאן:



"יהיה המחיר מה שיהיה"
ובהמשך נחשף איום הבלהות של המנהרות, שחולל מנוסה המונית. מכלל 370 אוכלוסי קיבוץ ניר-עם, למשל, נותרו 70. כל השאר עקרו צפונה. לא פלא שמתראיין מקיבוצי עוטף עזה, התבטא ביום על נפילת שבעה ממיטב הבנים, ארבעה מהם מירי שהתחולל עם חשיפת המנהרה הראשונה, שאסור לצה"ל ולממשלה לחדול מן המערכה, לפני שיחוסלו כל המנהרות המוליכות לעבר עוטף עזה – וברוב בהלה וחשש מן הזוועה שעלולה לצוץ מתוך הקרקע, הוסיף משפט נורא: "ויהיה המחיר מה שיהיה", שפירושו בעברית מדוברת: תאתרו את כל המנהרות, לא חשוב כמה חיילים יפלו במשימה זו.
חברו, חיים ילין, מקיבוץ בארי, התבטא בשפת הפוליטקלי-קורקט בראיון משודר: אסור לסיים את המלחמה מבלי להסיר את איום המנהרות.
מתיישבי עוטף עזה, שהכילו ביניהם 'עשבים שוטים' אשר הפגינו בתנועות גוף מגונות מאוד, כלפי נוסעי האוטובוסים שהסיעו את המגורשים בימי הגירוש, לומדים היום בדרך הקשה, כי מי שבורח מן הטרור, הטרור רודף אחריו, ואף עלול להגיע לחדרי השינה וחדרי האוכל שלו. ומי שתוקע סכין של איבה בגבם של שכניו, עלול לחטוף בעצמו את הסכין בגבו, מידי האוייב המשותף. ומי שחושב שיקנה את אהדת האוייב בהקרבת שכניו למולך 'המאבק נגד אקיבוש', משלם במטבע קשה על התנהגותו הבזויה. עצוב.
אבירי יפייפות הנפש
נשאלת כמובן השאלה, האם תושבי עוטף עזה לא היו ערים לאפשרות, שעקירת גוש קטיף תהפוך אותם למטרה אסטרטגית מס' 1 של העזתים צמאי הדם? נראה שהם כן הבינו. מומחי ביטחון ממדרגה ראשונה הזהירו אותם. כך למשל התריע ראש אמ"ן אלוף אהרון זאבי-פרקש בפברואר 2004, שנה וחצי לפני ההתנתקות: "נסיגה מעזה תעודד טרור". והרמטכ"ל משה יעלון, מחה: "אם צה"ל לא יהיה בעזה היא תהפוך למחסן נשק ענקי". וגם ראש השב"כ אבי דיכטר טען ש"הנסיגה תגרום אצל הפלשתינים תחושת ניצחון ותעודד טרור".
הקיבוצניקים טהורי המצפון והנשק, שמעו את האזהרות אבל העדיפו להתמכר לכזבים ששיווק השמאל ערב ההתנתקות: "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון" (מכתב 180 אלופים ובכירי מוסד), "ההתנתקות אינה גירוש אלא הצלה", (שמעון פרס), "אני רוצה שתדעו: אשקלון ויישובים אחרים לא ייהפכו לקו החזית" (אריאל שרון), "מהלך ההתנתקות הכרחי ונכון" (שאול מופז), "ההתנתקות היא בעלת משמעות היסטורית להוצאת המדינה מן הבוץ" (בוז'י הרצוג), "אומרים שההתנתקות תאיים על ישובים בנגב; עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזו" (מאיר שיטרית), "היציאה מעזה רק תחזק את יכולתנו לפגוע בטרוריסטים" (דליה איציק).
נחמד ונעים היה להם, להציב בראש שמחתם את המאבק השמאלני נגד 'אקיבוש', ולהצטייר בעיני עצמם ובעיני העולם כאבירי יפייפות נפש וטוהר המצפון, גם במחיר ביטחונם, גם במחיר גירוש אחיהם, חומת המגן האמיתית שלהם, מבתיהם.
איך אפשר לשכוח, חברים יקרים, שחברי נירים ונחל עוז וכל האחרים, התייצבו בחדווה, מרגע העלאת רעיון הגירוש הנפשע, מידי יום ששי בצומת כיסופים, והפגינו שם בעד הגירוש? איך אפשר לסלוח לשמאלנים מעוטף עזה שהגיעו מידי שבוע לצומת גומא הסמוכה לכניסה לגוש קטיף, עם כרזות אוויליות: "שובו בנים לגבולנו", "די לגוש, די לכיבוש", "תחזרו הביתה" וכדומה?
רעידת אדמה או גיחה מהקרקע
עכשיו, במחיר דמים כבד, נפל האסימון. כמה עצוב. כמה כואב לקרוא מכתב שכתב איש שמאל ושמו יעקב, לח"כ עמרי בר-לב, שטען בכנסת מתוך חוסר אחריות וללא הכרת המצב, כי "ההתנתקות הורידה דרמטית את מספר נפגעינו".
כתב לו יעקב: "...אני איש שמאל מקיבוץ בעוטף עזה ומצביע העבודה. ככזה אני אומר לך בבירור, שמאז ההתנתקות פוטנציאל הפגיעה בנו גבר אלף מונים, שמקדם הפחד בקרב האוכלוסיה נוסק לשמים. כולנו בודקים, כשהאדמה רועדת תחת רגלינו, אם זו רעידת אדמה או פשוט גיחה מהקרקע של גיבורי פלשתין. עליך להפנים שאריאל שרון פשע בהפקרה ביטחונית של הרצועה, הניח מארב אש לסיכויי השלום, ואנחנו נפלנו לתוכו כעיוורים פתאים. יצאנו מעזה – שם נהגנו לערוך קניות ולהשתכשך בים – כפראיירים טיפשים שקונים את כל הקישקושים של שרון ושאר חכמי פורום החווה. הגענו לכך שילדינו מיואשים, מדברים על התאווררות ארוכה בחו"ל".
אין לנו עניין לזרות מלח על פצעים, ובוודאי שלא לשמוח חלילה לאידם של יושבי עוטף עזה. אבל זה הזמן להסיק מסקנות, ולהבין ששמחתם של יושבי עוטף עזה על ההתנתקות היתה מישגה קולוסאלי, ושהחלומות באספמיה של 'מחנה אשלום' לגבי יו"ש, עוד עלולים חלילה להפוך את כל הארץ לעוטף עזה מס' 2.
ואף שאיננו מבינים את מהלכי שר ההיסטוריה, מתגנב ללב הירהור, שנעשה כאן צדק פואטי, שמיימי, כלפי אלה שהתמכרו מתוך שכרון חושים מטורף ועצימת עיניים, לאסון ההתנתקות. איך נאמר במקורותינו? – על דאטפת אטפוך...

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/12592