דבר תורה וסיפור לשבת

בשיחה א' לפרשת חיי שרה חלק ט"ו הרבי מבאר באריכות איך שכל מציאותם של הגויים בכלל הוא "בשביל ישראל", ודוקא כאשר הם מכירים בעובדה זו יש להם קיום. וכך גם בקשר לישמעאל שכל מציאותו תלוי' בכך שהוא (מכיר בכך שהינו) "בן האמה".

זהו שאמרו חז"ל (בראשית רבה סוף פרשה ס"ב. הובא בפרש"י) על הפסוק בסוף פרשתנו "על פני כל אחיו נפל": "עד שלא מת אברהם - ישכון, משמת אברהם - נפל". כלומר, ישמעאל הלא - בזכות תפלת ובקשת אברהם - עשה תשובה בסוף ימיו והכיר בכך שהוא "בן האמה" ואינו יורשו של אברהם, והקדים את יצחק אליו בקבורת אברהם.
אם כן, כל עוד 'חי' אברהם בהתנהגותו של ישמעאל, כל עוד הוא נאחז בתפילתו של אברהם וחש שמציאותו האמיתית היא "בן האמה", אזי הוא במצב של "ישכון" - יש מקום למציאותו. אך "משמת אברהם", כאשר הוא מתנתק מאברהם, אזי "נפל" מציאותו מתבטלת.

והרבי לומד מכך הוראה לימינו אלו, כאשר ישמעאל נעשה 'פראי' ומגיע בטענות ותביעות פראיות כלפי היהודים, אל ליהודים להתרגש מכך. צריך רק להזכיר לו את האמת, שמציאותו היא "אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם", ושכאשר הוא חושב את עצמו למציאות עצמאית, אזי "על פני כל אחיו נפל".

להמשך כנסו כאן:

הרבי מבטיח שכאשר הדבר יהי' ברור ליהודים כראוי והם ידעו להסביר זאת לגויים בצורה המתאימה, ללא כל רגשי נחיתות, ובדברים הנאמרים בסגנון ובתוכן גלוי וברור המבוססים על הנאמר בתורה שבכתב (שבה מאמינים גם הגויים), אזי אין ספק שהלחץ על יהודים ייפסק כי גם הגויים עצמם (ובפרט אלו המחשיבים עצמם לבני ישמעאל) יחושו שטובתם היא שמערת המכפלה בתוככי כל ארץ ישראל לגבולותיה תהי' לגמרי ובגלוי ברשותם של יהודים גם בזמן הגלות!

*   *   *

בקשר לזה ישנו סיפור נפלא מפורסם מהרב מרדכי אליהו ז"ל הממחיש מאוד את דברי הרבי בשיחה:

אחרי מלחמת ששת-הימים, כששחררנו את חברון, שלח הרב ניסים את הרב אליהו לטפל במערת המכפלה ובכותל ובקבר רחל. כשהיו במערה, נכנסו לשם החיילים בפעם הראשונה אחרי הקרבות. היו שם הרבה חיילים וגדולי המפקדים של צה"ל, ביניהם יצחק רבין ובר-לב ועוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד מרכז. היו שם גם כמה רבנים חשובים.
החיילים היו חלקם פצועים וחלקם רעבים והרבה מהם עייפים אחרי כמה ימים של לחימה, והם ראו שם שטיחים וישנו עליהם. פתאום יוצא השייח' של המערה, ששמו ג'עברי, ומתחיל לצעוק על המפקדים ועל החיילים.
הוא אמר להם: תצאו מהמערה הזאת! אתם לא מכבדים אותה. אנחנו המוסלמים, כשבאים לכאן, רוחצים את הידיים חמש פעמים. מורידים את הנעליים ומכבדים את המערה. ואתם לא מכבדים אותה בכלל. ישנים פה ואוכלים פה, ועולים על השטחים עם הנעליים המלוכלכות שלכם. אין לכם כבוד למקום הקדוש הזה. צאו מהמערה!!
ולא היה שום אחד שהשיבו דבר. לכאורה הוא היה צודק. כולם שתקו, חוץ מאחד.
 הרב אליהו, שהבין את השפה הערבית כמו שהבינו שם כמעט כל המפקדים הבכירים, אמר לו: תקשיב, יא שייח'! אתה יודע שאם יבוא משרת לפני המלך עם בגדים מלוכלכים, ויגיש לו אוכל עם מגש מלוכלך לפני כל השרים ועבדי המלך, אחת דתו להמית. אבל אם הבן של המלך, שלא היה בבית אבא ואימא הרבה שנים, ואבא שלו דאג לו ואמא שלו בכתה עליו בלילות – אם הבן הזה יבוא אחרי עשרים שנה של נדודים בלי להזמין תור, ויבוא עם בגדים קרועים ומאובקים וייכנס לאמצע ישיבת השרים ויאמר: אבא, חזרתי! יבוא לאמא שלו ויאמר לה: הנה אני, אמא, חזרתי הביתה – אבא ואמא שלו יחבקו אותו בכל לב, עם הבגדים הקרועים והמאובקים. זה הבן שלהם.
וכאן פנה הרב לשייח' ואמר לו: תקשיב, יא שייח'! אברהם זה אבא שלנו. שרה זאת אמא שלנו. אנחנו מתנהגים פה כמו בבית. אתם בני אל-פטמה, בני השפחה, בני הגר. אתם מתנהגים כמו שראוי למשרת להתנהג, ואנחנו מתנהגים כמו שראוי לבנים להתנהג.

השייח' של המערה האדים כולו מבושה. גם סתמו את פיו וגם קראו לו: "אבן אל-פטמה" – בן השפחה. הוא נעלב, הסתובב על מקומו וחזר לחדרו בכעס גדול.

אותם קצינים בכירים שהיו שם פנו לרב מיד ואמרו לו: מה עשית? אנחנו רוצים דו-קיום עם הערבים בשלום. למה הרגזת אותו? אמר להם הרב: צריך לומר להם את האמת. רק כך הם מבינים!

כך נמשך הוויכוח כמה דקות, עד שהדלת של השייח' נפתחה. הוא יצא מחדרו כפוף כולו וניגש לרב ואמר לו בחנפנות: "יא חכם, יא סידי, בבקשה. סליחה".

הרב לא פנה אליו ולא ענה לו. הוא רק פנה לאותם מפקדים בכירים שפנו אליו קודם ואמר להם: אתם רואים איזו שפה הם מבינים? אני גדלתי ביניהם מאז היותי ילד בעיר העתיקה בירושלים. תאמר את האמת והם יבינו