ברביעי דפ' בשלח מסופר אודות קריעת ים סוף. מסופר במדרש דזה
מ"ש הקב"ה "דבר אל בנ"י ויסעו" הוא כי רצה הקב"ה שיהודי יקפוץ לים רק בגלל
שכך צוה הקב"ה, ורק לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ לים – נבקע הים, ובנ"י ניצלו
ממצרים והלכו לקבלת התורה וכו' עד לכניסתם לא"י. וההוראה: גם אם רואים
מסביב מניעות ועיכובים ללימוד התורה בהתמדה ושקידה ולקיום רצונו ית'
בהידור, הנה כאשר מראים שמ"מ מוסרים נפש כדי לקיים את רצונו ית', אז
מתבטלים בדרך ממילא כל המניעות ועיכובים. ובפרט בנוגע לתלמידי הישיבה, שכל
ענינם הוא לימוד התורה וקיום מצוותי', ולפעמים נדמה להם שיש להם מניעות
קשים ביותר (ובפרט מצד חבריהם הלא-טובים), ועאכו"כ לנצל גם את זמנם הפנוי
מסדרי הישיבה ללימוד התורה – הנה כאשר הבחור לא נבהל מכל המניעות אלא "קופץ
לים" – "נקרע הים" ומתבטלות המניעות ועיכובים, ולא עוד – אלא שרואה הצלחה
בכל עניניו.
משיחת אור ליום ד' פ' בשלח, י"ב שבט ה'תשכ"ו, ב"יחידות" להתלמידים שיחיו דישיבת תות"ל במאָנטרעאַל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.