רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 8 במאי 2015

מי יעלה בהר ה'?"

פרשת השבוע בהר מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור" (כה, א).

"מי יעלה בהר סיני ומי יקום במקום קודשו? נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשווא ולא נשבע למרמה" (תהילים כד).

נקי כפים הוא במעשה. ובר לבב במחשבה. אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה הוא בדבור. ובשלושתם יהיה שלם (רד"ק).

השמחה הכי גדולה של יהודי – שהוא עובד, שהוא משתנה. יש לנו יעד, יש לנו כיוון, ואנחנו כל הזמן מסתכלים אל היעד. זה כמו תמרור שמראה לנו את הדרך, כמו מצפן שמראה לנו מתי אנחנו בכיוון ומתי לא.

אנחנו רוצים להיפרד מעולם הפירוד, עולם השקר, שמטפח את הישות של האדם, את ההתמכרות לתאוות, שמרחיק אותו מהעצמיות שלו, מעצמו האמיתי, ולהתחבר לעולם החיבור, שמחובר ומקושר תדיר לאור ה', עולם בעל משמעות ותכלית שמחבר את האדם לעצמו, לשורש נשמתו.

נכון, אי אפשר בלי המציאות של העולם הגשמי. אדם צריך לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה, שיאכלו, שיהיה נקיון, כל מה שאנחנו מתעסקים בו. בלי המציאות הגשמית הזו כולם היו מלאכים ושרפים, והרי ה' ברא את העולם שישבחו ויהללו וישירו לו דווקא מהמקומות הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר".

להמשך כנסו כאן:




העונג הכי גדול זה שדווקא מהמקומות הנמוכים האלה זוכים להרגיש את ה', לדבוק בו.

הגוף שלנו עז, הוא כל הזמן מתבלבל מ"הקסמים" של העולם הזה. במקום שהנשמה תמלוך עליו הוא מולך על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות, להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה רק את הדבקות, רק את ה', להמליך אותה על הגוף.

התורה אומרת בפרשה שלנו "כי גרים ותושבים אתם עמדי", אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם ניפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. יש לנו איזה דמיון, שהחטא, שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי תאוות הלב זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

לעומת זאת התורה והתפילה ועבודת ה' מתוקים מדבש ונופת צופים וגם אם בהתחלה מרגישים קושי וכבידות, כשמשברים את הקושי מתפשטת כזאת מתיקות בכל האיברים והחושים, כזה אושר.

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" אומר השם בפרשה שלנו. אז עבדים או בנים, מה אנחנו? גם אם עבדים, אנחנו עבדים של השם יתברך, לא עבדים של תאוות העולם הזה. ואם נסכים להיות עבדים, כי בהתחלה זה עבודה מאד קשה, לא ירחק היום ומעבדים נהפוך לבנים, שמתפרקים על אביהם בהנאה אינסופית.

מה צריך האדם כדי להתקדם במעלה ההר, כדי להתקרב כל הזמן אל הפסגה?



צריך להתחזק באמונה. מאמין בה', שהכל מה', ומה שה' נותן לי טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. ואפילו כשיש יסורים ח"ו, אני לא בועט בהם, אני לא שוכח מי שלח לי אותם.

כל עוד האדם אינו מודה על הצרה, רק מתפלל שהקב"ה יסיר את הצרה ממנו, זה סימן שאותו אדם לא הכין לה מקום בליבו, הוא לא מסכים עמה, הוא לא מתחבר אליה, וממילא גם לא עם מי שנתן לו אותה.

כשניגשים לתפילה ממקום אחר, ממקום של אמונה ובטחון בבורא, עם הרגשה שאני בידיו האמונות של הקב"ה שרוצה בטובתי, הכל נראה אחרת.



צריך סבלנות. אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתיהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובבים אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד.

אחד הדברים החשובים בחיים זה הסבלנות. סבלנות מלשון סבל. כי זה לא נעים לחכות כשצריכים משהו אבל זה חלק מהחיים. כל הדברים הטובים בחיים מגיעים אחרי המתנה. אנחנו בימי ספירת העומר. סופרים עוד יום ועוד יום כי הבא להיטהר אומרים לו המתן. בקדושה הכל הולך יותר לאט, יותר קשה, אבל רק ככה אפשר לקנות את המדרגות האמיתיות שלנו, רק ככה בונים את בנין הקדושה. צעד אחר צעד. יום אחר יום.

אדם מתגעגע לתורה, רוצה את התורה, ובינתיים כל מעייניו נתונים ליום אחד בודד. יהודי שואף לתיקון כל המידות ולעת עתה הוא מתרכז בפרט יחיד ובודד, למשל חסד שבחסד.

בימי ספירת העומר מלמדים אותנו להתרכז ביום אחד, לשמוח במה שיש ולא לפזול ליום הבא. היום יום... לעומר וככה כל יום ויום, "כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי" (ליקו"מ רע"ב).



צריך לשמוח עם כל דבר קטן שמצליחים לעשות. אפילו הכי קטן. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא יכול אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני שמח. הרגע הזכרתי אותך, הרגע אמרתי השבח לא-ל, הרגע נתתי פרוטה לצדקה, התכוונתי משהו לשם שמים, קטן ביותר.

קודם כל תלמד כף זכות על עצמך, ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בודאי אתה רואה רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אז תוכל לראות את הנקודות הטובות גם של השני.

שחורה אני ונאווה, אני שחורה אבל גם נאווה, שחורה אני במעשה העגל, נאווה אני במעשה המשכן. אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, שזה כל המידות הרעות וכל התאוות, כי עם כל זה, בפנים אני נאוה. כי הרצון האמיתי שלי הוא לדבוק בה'.

כל הספירה זה רצונות וכסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא מובנת – סתם לספור ימים? זה מה שה' רוצה מאתנו? אלא ודאי כוונת הספירה היא לבנות רצונות וכסופים, לבנות את ההתרגשות והציפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר שעם ישאל ישנו והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה. ככה מקבלים תורה?

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך, ונכשלת, ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש. אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך העבודה הזאת.

["כשניתנה תורה, ושמעו וראו את הרעמים והברקים, כל מלכי עובדי כוכבים רעדו, פחדו שמא מבול בא לעולם, ולאן הם יברחו? ומה הם יעשו? אבל כשהבינו שבסך הכל מדובר בהשגות רוחניות, שחררו אנחת רווחה: אין זה נוגע לנו, אפשר לנו לשוב לשיגרה.

כך ירדה שנאה לאומות העולם, ולכן נקרא ההר שעליו ניתנה התורה הר  סיני. סיני לשון שנאה. וזה קשה, הרי יכלו לתת לו כל כך הרבה שמות נפלאים, אפשר לקרוא לו הר התורה, הר נעשה ונשמע, הר ה', והתורה מצאה לו שם אחד: סיני – שממנו ירדה שנאה לעולם. למה צריך לזכור מה שקרה עם הגויים? מה אכפת לי מהגויים? למה לא נתנו להר סיני שם שהוא שייך למתן תורה, לאור האלוקי? מה המסר ששייך אלינו, מה זה אומר לנו, למה אנחנו נותנים שם להר על סמך מה שקורה לגויים? אלא התביעה הזאת היא בעצם אלינו.

זה בעצם מסר שבא להגיד לעם ישראל לכל הדורות, תדעו לכם שמה שאני לא יכולתי למחול לגויים, שחס ושלום זה לא יקרה לכם, שאתם תראו פתאום איזה אור גדול, ואתם תגידו בסדר, זה דברים נפלאים, אבל זה השגות, זה לא בשבילנו, זה בשביל אנשים יותר קיצוניים, יותר צדיקים, יותר חסידים, יותר רוחניים. אז ה' נתן את השם הזה סיני כדי שכולנו נדע שאם ה' יורד אלינו, ה' עושה לנו ניסים, ה' רוצה לעורר אותנו, שאנחנו לא נחשוב עכשיו לברוח, לחשוב על עצמנו, לחשוב שזה לא בשבילנו, להיות אדישים"] (באור פני מלך).

איך ספירת העומר מטהרת אותנו? סתם לספור מספרים זה מטהר את האדם? אלא הרצון, והכיסופים, והגעגועים שלו לקבל את התורה  הקדושה, זה מה שמטהר אותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.