תורה ומדבר

פרשת במדבר - חג השבועות, מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

למה ניתנה תורה במדבר? מה המדבר הזה, אין לו סוף כך דברי תורה, אין להם סוף שנאמר: "ארוכה מארץ   מדה ורחבה מיני ים" (איוב יא, פסיקתא דרב כהנא, יב).

שבת שלפני חג מתן תורה היא שבת "במדבר".

קשר עדין, רב פנים ומיוחד, מחבר את התורה עם המדבר.

"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר" (עירובין  נד:)

אין בו כלום במדבר. לא מים, לא צמחיה, לא בניינים. אבל יש בו הכל. כי יש בו השם יתברך. זוהי גדולתי של המדבר וזו הסיבה שדווקא בו נחלנו את הדבר הקדוש והיקר  לנו ביותר, את התורה הקדושה.

רבינו הקדוש שולח אותנו ליערות, למדבריות. כי דווקא בדממת המדבר, בשממונו, מוצא האדם את רוחו, את עצמותו, שם הוא לומד להקשיב לקול הנשמה, שם דווקא הוא שומע את קול השם הקורא לו לשוב ולהשיב את כל העולם לצור מחצבתו.

אנחנו חסרים. אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו. מה שאני באמת רוצה זה להישאר צנוע, ובהסתר, בשקט, באיזו שהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע עד שאזכה לגלות את הנשמה האלוקית שה' נטע בתוכי ושחבויה עמוק עמוק בליבי.

למה ניתנה תורה במדבר סיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים ובחר בהר סיני, הנמוך מכולם" (נועם אלימלך).

להמשך כנסו כאן:

מה יפים הם חיים של ענוה וצניעות. כמה הן וקסם יהודי נסוכים עליהם.

פרשת במדבר פותחת במנין בני ישראל ובחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל קבוצה את הדגל שלה. "איש אלוקים על מחנהו ואיש על דגלו" (א,נב). מה זה הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה למלך. למלכו של עולם. אני תחת גדל, אני כפוף למלך, אני לא עושה מה שמתחשק לי.

ומה המלך רוצה ממך יותר מכל דבר? שתיהיה טוב לב. רך בדיבור. שתגיד לשני מילים שיתנו לו כוח, לא שיחלישו אותו. כי רק ככה נזכה  להתקרב אל ה', להרגיש את ה'. רק עם "ואהבת לרעך כמוך".

סיפר מחנך חשוב: בתחילת דרכי החינוכית אחזתי בתפקיד זוטר בישיבה קטנה מסויימת, ומתוקף תפקידי נתבקשתי באחד הערבים לשאת שיחה בפני בני הישיבה, במקום המשגיח אשר נאלץ להעדר באותו יום. מאחר ולא היה לי נסיון בתחום זה החלטתי לפתוח את דברי בנוסח אותו שמעתי פעמים רבות ממורי ורבי, אשר היה פותח את דרשותיו באופן קבוע בפנותו אל בני הישיבה במילים "בני היקרים", ובכן נהגתי אף אני כמותו פתחתי את דברי במילות חיבה אלו ולאחר מכן עמדתי על נקודה מסויימת בפרשת השבוע. אינני יודע עד כמה השפיעה דרשתי על בני הישיבה, אולם לאחר מעשה התברר לי כי דוקא מילות הפתיחה הן אשר השפיעו באופן כביר. שכן לאחר הדרשה, ניגש אלי בחור מצטיין כשבעיניו עומדות דמעות ואמר לי ברגש: הרב אני לומד כאן כבר שנה תמימה, ורק עתה שמעתי לראשונה כי אני "בן יקר!" עד עכשיו שמעתי רק דברי ביקורת על שאני מאחר לסדרים ולתפילות. אולם מעולם לא שמעתי כי אני "בן יקר!" סיים ופרץ בבכי  אשר הרטיט כל גופו. לאחר שנפרדתי מהבחור הודיתי לבורא עולם על אשר שם בפי את המילים הנכונות שהיו כה נחוצות לאותו בחור מסכן. ובכך עדיין לא הסתיימה הפרשה, לאחר כמה שנים פגשתי שוב באותו בחור אשר הינו כיום אברך חשוב ומחנך בעל שיעור קומה, ומיד כאשר זיהה אותי ניגש אלי ואמר לי: הרב דע לך- כי אני חייב לך את כל חיי כל עולמי הרוחני, כל הישגי במהלך השנים וכל פעילותי הברוכה היום נזקפת לזכותן של אותן שתי מילים "בנים יקרים", כיום כאשר מחנך אני את ילדי ישראל – אני עושה הכל בכדי להנחיל להם את ההרגשה הזו, את הידיעה הברורה  כי בנים יקרים המה ומילים אלו מחוללות פלאים בקרב תלמידי!

קבלנו תורה ומצוות כדי לזכך את עצמנו, לעדן, להכניע ולבטל את הרע שבנו. קל מאד להנמיך קומתו של אדם ולפגוע בכבודו. לפעמים מספיק הערה עוקצנית אחת שבה אתה אולי מפגין חריפות ושנינות אך תראה מה אתה עושה לשני. לפעמים מספיק שאתה מזכיר איזה טעות שלו מן העבר וזה מספיק כדי לתת לו הרגשה שהוא כשלון, שהוא לא יוצלח. הקב"ה רוצה את ההיפך. שתראה את היופי של השני ותגיד לו מילים טובות, הזוהר הקדוש אומר שכשאדם שומע מילים טובות, זה מתנגן לו בראש 30 יום, הוא לא מייד שוכח. איך קיבלו את התורה? "כאיש אחד בלב אחד". אם תחסר נפש אחת מישראל התורה כבר לא תהא שלימה. אסור לך לפסול אף יהודי. אתה חייב לזכור שלכל אחד יש משהו מיוחד שרק הוא מסוגל לעשות לכבוד השם. ההכרה הזו תתן לך כוחות אדירים למלא את השליחות שלך ולעמוד מול פיתויי היצר בגבורה וגם תאפשר לך לראות את השליחות היחודית שיש לשני בעולמו של הקב"ה, את הנקודה שרק הוא יכול להעלות למעלה, אל ה'.

המדבר שותק. אך שתיקתו רועמת כמו השתיקה של התורה הקדושה. כמו שתיקתם של הצדיקים.

כאשר רבי אליהו לופיאן זצ"ל עלה ירושלימה בחג, לבקר את הרב מבריסק זצ"ל, נכנס לסוכתו, ישב דומם בהביטו על הרב, גם הרב מבריסק הביט באורח בדומיה. אחר רגעים אחדים קם האורח ויצא מהבית בחרדת קודש. כבר יובל שנים מספרים תלמידי שני הרבנים הללו ספור זה, וכל אחד מוצא בו זויות אחרות, חדשות ושונות. לעולם לא נצליח להעלות בדמיון, נושא, שאם היו מדברים עליו ודנים בו, היו כל כך הרבה תלמידים ממשיכים לספר זאת בכזו הערצה. הרי שגדול כוחה של שתיקה מאלף אלפי אלפים של מילים

המדבר אמיתי. הוא נעדר צבע והנוף שבו טבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת. וכך גם התורה, "תורת אמת נתן לנו" וכך גם צדיקיה.

מספרים על רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל (ראש ישיבת כפר חסידים). שפעם החליטה הנהלת הישיבה – אחרי דיונים כואבים – על תלמיד פלוני שיש להוציאו מהישיבה. התלמיד שעדיין לא ידע מכך, בא מעצמו להתייעץ עם ראש הישיבה, רבי אליהו, האם כדאי לו לעבור לישיבה אחרת... למרבה הפלא השיב לו שכדאי לו להשאר בישיבה... הנהלת הישיבה נדהמה מעצתו של רבי אליהו, הרי החליטו לגרשו ומדוע המליץ לו להשאר?! הסביר להם רבי אליהו: אמנם עבור הישיבה ראוי באמת שהתלמיד יעזוב, ויפה שעה אחת קודם, אבל כשבא לשאול אותי מה טוב בשבילו, צריך אני לומר את האמת שבלבי, שוודאי טוב בשבילו להשאר בישיבה... (מתוך מאמר לזכרו).

המדבר, מקום הפקר הוא וזה בא לרמוז שבלי התורה, שניתנה במדבר, אנחנו מפקירים את עצמנו, חיים חיי הפקר.

"כי אין הפקר גדול מזה שאין חושבים על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו בעולם הבא והולך אחר תאוות לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים. כי זה שאינו הולך בדרכי ה' זהו מופקר באמת כי איו הפקרות גדול מזה שמפקיר טוב אמיתי ונצחי בשביל שעה קלה של תענוגי עולם הזה שהוא כצל עובר וכל תענוגיו מעורבים במרירות בכעס ויגון ומכאובות ואין שום אדם שרודף אחר עולם הזה שיהיה לו נחת ותענוג כי כל ימיו כעס ומכאובות כי העולם הזה מלא פגעים וצרות ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה ואין רגע בלי פגע ובודאי אין טוב לאדם כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמיתי תכלית הנצחי שהוא לעבוד את ה' לסור מרע ולעשות טוב (ליקו"ה הפקר ונכסי הגר ג,א).

אדם הראשון ישב בגן עדן והתענג על ה'. לא היו לו שום הפרעות ושום הסתרות אך אחרי שחטא כבר לא רואים רק את ה', לא רוצים רק את ה', רוצים עוד דברים, אור ה' לא ניכר כל כך בעולם, האדם נמשך אחרי דברים אחרים. רבונו של עולם תציל אותי מהשקר. תעזור לי שאני ארגיש אותך כל רגע ורגע, שאני לא ארצה להחליף את הטעם המתוק הזה בשום טעם אחר.

אם היה האדם זוכה שיפתח לו פתח דרך שבעת הרקיעים וה' היה מתגלה אליו, אין ספק שהיה רוצה להתנתק מהמציאות מרוב תשוקתו אליו. לכן בזמן מתן תורה ציווה ה' את משה להגביל את העם, עדיף שלא יראו, ה' רוצה שנישאר פה, שנחיה בעולם הזה ופה נעשה עבודה של דבקות, פה נגלה את האלוקים.

במדבר שותקים. אפשר לשמוע את השקט. אפשר למשש אותו בידיים. שותקים ושותקים, שומרים הכל בלב עד שאי אפשר יותר, עד שכל האהבה וכל הגעגועים שלנו אל ה', הכל מתפרץ החוצה כמו אש להבה.

מורנו הרב: ["כל אחד צריך לדעת שיש בו אש. כמו שאומר הזוהר שיהודי תמיד מתנועע! גוי יכול לעמוד ישר, זקוף, כל היום! אבל יהודי זה משהו אחר לגמרי! יהודי לא יכול להיות בשקט! הוא כל היום בוער! כל היום הוא מחפש מה לעשות, מתחת לאדמה מחפש מה לעשות. יהודי הוא כולו אש להבה לה' יתברך! צריך שהוא כולו יבער לה', שלא תהיה לו בעירה אחרת! שלא תהיה לו שום בעירה לתאוות, לעבירות ח"ו, הוא צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, עד שהוא לא יוכל לישון, עד שהוא לא יוכל לאכול מרוב שהוא יבער לה'.

צריך להתלהב בתפילה, להתנענע בתפילה, כי אם האבא מתלהב בתפילה, מתנענע בתפילה, אז גם הילד מתלהב ומתנענע בתפילה.

צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא ולהפוך אותה לאש קודש! לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש של אהבת ישראל! במקום להזיק לשני, במקום לעשות צחוק מהשני, הוא יקבל אהבה אדירה לשני, הוא יקבל אהבה לכל יהודי ויהודי, עם אותה אש שהוא הזיק עד היום, עם אותה אש הוא ידע לאהוב כל יהודי אהבת נפש, הוא יחפש איך לעזור לשני, איך לסייע לשני"] (עד כאן מורנו הרב) .

ביום החמישים ליציאת מצרים בחג השבועות, נערכה חופתו של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם – לעולם.

מתן תורה זה לא רק עשרת הדברות. זה לא רק תרי"ג מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך לחיות. כל החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר. אנחנו הכלה והקב"ה החתן, יש פה אהבה עצומה. כשהוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים הוא לא אמר להם: תדעו, תזהרו, אני נותן לכם עכשיו כללים, אחד, שתים, שלוש, ארבע, אם לא תקיימו את הכללים מי יודע מה יקרה לכם, לא זה הוא אומר. הוא אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. אין לי כלום בעולם בלעדיכם, רק אתם. אתם בבת עיני. הקב"ה וישראל חד הוא. "בני בכורי ישראל" הוא קורא לנו. כשמחנכים את הילדים ומדגישים להם את החיבה היתרה שהקב"ה מחבב את עם ישראל, את ההרגשה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", כשהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום המצוות. גם לנו יותר קל.

ומה אנחנו אומרים להקב"ה? אנחנו רוצים אותך, רוצים אותך כי אנחנו לא רוצים הסתרות, כי רוצים לראות אותך פנים אל פנים, כי רוצים להרגיש את התפילה, כי רוצים להרגיש את השני, כי רוצים עין טובה, כי רוצים לב טוב, כי רוצים שתהיה שמחה בלבבות. רוצים אותך כדי שיהיה לנו קירבת ה' לי טוב, שנוכל להיות קרובים אליך ממש, שלא תהיה הסתרה, שנראה את הניסים שלך: שנהיה דבוקים בך כל רגע ורגע: שהנשמה שלנו תגיע למקום שלה. על יד כל מה שעושים אפשר לצרף את הגעגועים. תוך כדי שנושמים והולכים ועושים איזה פעולה שעושים, חושבים על ה', ה' נמצא עם הבן אדם, ה' הולך איתנו לכל מקום, הוא בתוך ליבנו, נמצא איתנו בכל פינה, בכל רגע, בכל שעה, אין דבר כזה שלא.

לא סתם קיבלנו את התורה דווקא במדבר. הרי הקב"ה יכול היה לתת לנו אותה במקום יותר קדוש, לא במקום נידח כזה, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם (ירמיה ב).

יש כאן מסר. יש כוונה. כשאדם רוצה שהתורה תאיר בלבו, שהקדושה תמצא משכן בנפשו הוא חייב לעבור במקומות נידחים. ושם יעמוד, שם תבקש נפשו להתקרב אל הקודש. לא לחינם מאריכה התורה בסיפור תלאותיהם של עם ישראל במדבר, דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. ללמד אותנו שלפני שמקבלים את התורה יש בלבולים וספיקות ומניעות רבות, יש את האגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. אבל אם ממשיכים, אם לא מוותרים, זוכים. זוכים בתורה שהיא חיינו. שנותנת לנו חיים חדשים ליום מחדש. שמלמדת  אותנו איך לחיות נכון