משה פיגלין על ההסכם עם איראן

משמעות הסכם הגרעין והצעדים שיש לנקוט.

ישנו איזה כלי ריק בכנסת, שלוקח את הקליפה החיצונית של דברי – ובשעתה הקשה ביותר של מדינת ישראל (ומיד אסביר מדוע אני רואה כך את השעה הזו) עושה אתה פוליטיקה בזויה.

ההשוואה בין המחדל של גולדה במלחמת יום כיפור למחדל של נתניהו מול איום הגרעין - עושה עוול קשה לגולדה.

גולדה הופתעה, גולדה הוטעתה – לנתניהו היה את המידע וגם היה את עבדכם שניסה בכל דרך להסביר לו את משמעותו של המידע הזה.

אבל המתקפה של לפיד נגד נתניהו, כי לא שיתף מלכתחילה פעולה עם אובמה, היא מתקפה בזויה. מה בעצם טוען האיש – שנתניהו הוא הגרוע שבראשי הממשלות, משום שהוא – לפיד – היה מביא את אותו הסכם בדיוק אבל עם חיוך?

המחדל של נתניהו גדול בכמה וכמה סדרי גודל מזה של גולדה, אבל לא כי לא הצליח להביא הסכם טוב יותר, אלא משום שהעביר את הבעיה אל מגרשן של המעצמות מלכתחילה.

אם היה לפיד מבין את המציאות ותוקף את רוה"מ על מנת להביא לתיקון – הייתי מחזק את ידיו. אבל לפיד, השקוע (ככל שאר הפוליטיקאים והפרשנים) בדיוק באותה קונספציה שגויה, מנצל עכשיו את השעה הקשה מכל, רק בכדי לנסות ולצבור הון פוליטי.

ובכן מדוע אני רואה בשעה הזו את שעתה הקשה ביותר של מדינת ישראל, וכיצד עליה לנהוג עכשיו.

אם נשאל את הישראלי בדיזנגוף, מה בדיוק הסכנה, יענה מן הסתם מר ישראלי, שאין לו חשק להפוך לנשורת רדיו-אקטיבית יחד עם שאר חלקי העיר העברית הראשונה.

אם נתאמץ ונשאל מישהו קצת יותר מעמיק – יסביר לנו האיש שאיראן גרעינית או על סף הגרעינית, תוביל בהכרח למירוץ חימוש גרעיני וקונבנציונאלי בכל המזה"ת - סעודיה, מצרים, תורכיה...
- כי במרחב הערבי ההולך ומתפורר, במזה"ת המשיל מעליו את מסיכת מדינות הלאום המודרניות וחוזר לתצורתו המקורית - המנהיג הראשון שיגיע לפצצה, הוא שיהיה ל סלאח א דין הבא.

תעשיית הנשק האמריקנית (רוב הנשק בעולם מיוצר בארה"ב) כבר חוככת ידיה בהנאה לקראת ההזמנות השמנות – ה"פיצוי" – האמריקני למדינות ערב החוששות מהגרעין האיראני.
שלל ארגוני הטרור שבחסות איראן ממתינים אף הם למליארדי הפטרו דולרים האיראניים המשתחררים כעת.

לסיכום– יאמר הידען – כל סביבתנו הקרובה, השיעים והסונים, הקיצוניים והכאילו לא, ארגוני הטרור המוצהרים והכאילו מדינות – כולם כולל כולם, יוצפו עכשיו בנשק המתקדם ביותר ובהמשך גם בנשק גרעיני – זו הסכנה הגדולה שאליה אנו מזמינים את הדור הבא של ישראל.

הם כמובן צודקים לחלוטין – הישראלים שלנו – אבל מול הסכנות ה"טכניות" הללו, יש מי שיטען כי ניתן לייצר פתרונות טכניים.
כפי שהתרגלנו להציב בטונדות מול מחבלים דורסים, כך נציב סוללות של כיפת ברזל (בטונדות טכנולוגיות) מול האיום הגרעיני והכל יבוא על מקומו בשלום.

להמשך כנסו כאן:

זו כמובן שטות גמורה. שום מערך של טילים נגד טילים לא יכול לאטום את שמי ישראל ממתקפה רקטית משולבת שחלקה גרעינית. ומרחב המזרח תיכוני העצום, יתרון ענק מול מדינת גוש דן שעתידה מעקצץ מעתה בקצות אצבעותיהם של האייתולות.

אבל כל הויכוח הזה עדיין מפספס את הסכנה האמיתית, הסכנה שאינה טכנולוגית אלא מהותית.
הסכנה המהותית היא הדה-לגיטימציה לעצם קיומם של היהודים כלאום, לעצם קיומה של מדינה יהודית על פני הגלובוס.

האיראנים מאיימים עלינו בהשמדה. הורינו כבר חוו בהתממשותו של איום שכזה. מבחינה היסטורית, זה כבר קרה וממש לא מזמן.

מתי החלה שואת יהודי אירופה?

עם פרוץ המלחמה ב 1 בספטמבר 1939?

בליל הבדולח - נובמבר 38?

לא ולא -

השואה החלה בנאומי השטנה של היטלר ימש"ו ברייכסטאג הגרמני לאחר עלייתו לשלטון ב 1933.

כשראש מדינה הודיע ברבים על כוונתו להשמיד את היהודים (ועוד אירח אח"כ את האולימפיאדה במינכן) הפך הקיום היהודי לחסר לגטימיות. רק על הרקע הזה יכלה השמדת היהודים לצאת אל הפועל תוך שיתוף פעולה כמעט מלא של עולם ומלואו.
בין אם היו אלה תאי הגז, האיכרים האוקראינים או בעלות הברית שנמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל – שורש הכל היה באובדן הלגיטימיות לקיום היהודי – אובדן שיצר האשמדאי הגרמני כשהחציף פנים והכריז על כוונתו להשמיד את עם ישראל – ללא כל תגובה.

זו הסיבה המוצהרת (לצערי) שעליה ביססה ישראל את לוז קיומה.

מאז הקמתה, גוררת ישראל כל אח"מ מסכן שנוחת אצלנו, הישר משדה התעופה אל בית המקדש הישראלי – הלו הוא 'יד ושם'. ראה- אומרת ישראל לעולם הגדול. כשאין אנו יכולים להגן על עצמנו, איש לא עושה זאת במקומנו, הקמנו מדינה כדי ששוב לא יתאפשר התהליך שהוביל לזוועה הזו.

והעולם השתכנע.

כל ממשלות ישראל הקפידו תמיד על העיקרון לפיו, על מדינת ישראל יגנו אך ורק חיילים ישראליים ואם צריך להפציץ את מתקני ההשמדה – לא ניאלץ לסמוך, לא על טייסים אמריקנים ולא על טייסים בריטיים.

מי ששבר את העיקרון הזה, לא היה נתניהו אלא ראש ממשלה אחר מטעם הליכוד (והטוב שבהם) יצחק שמיר.

במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991) לחץ הנשיא בוש (הראשון) על שמיר, להימנע מפעולה ישראלית בתגובה למתקפת הסקאדים של צדאם חוסין על גוש דן. לאמריקנים חשוב היה לגבש קואליציה שתכלול גם כמה ממדינות ערב ושמיר ניאות לשחק את המשחק.

לראשונה בתולדותיה התעטפה ישראל ביריעות פלסטיק ונתנה לצבאות זרים להגן עליה בפני מתקפה ישירה על עריה. אויבה הראשי של ישראל – ארגון א.ש.ף בראשות ערפאת – התייצב אז לצידו של סדאם ולכאורה ישראל ששיתפה פעולה עם הצד המנצח, אמורה היתה ליהנות מפירות הניצחון ואילו ערפאת צריך היה לשלם את המחיר.

אך מה שקרה בפועל היה בדיוק להיפך. עם תום המלחמה הפעילה ארה"ב לחץ אדיר על שמיר וגררה אותו לועידת מדריד, להכרה בפועל (אם כי עדיין לא באופן רשמי) בארגון הטרור של ערפאת ולסלילת הדרך להסכמי אוסלו.

ברגע שחיילים אמריקניים ובריטיים סיכנו את חייהם עבור הקיום היהודי, הפך שוב היהודי לכלי משחק בידי האינטרסים הזרים וחייב היה לשלם במטבע קשה עבור זכותו לנשום אויר על פני הגלובוס.

כתבתי אז כי מחדל מלחמת המפרץ גדול ממחדל מלחמת יום כיפור – אך איש לא הבין.

ובכל זאת – האיום שמולו הבליג שמיר לא היה איום קיומי. מבחינה אסטרטגית היתה זו הטרדה בלבד – מכה קטנה בכנף...

כשהחל מחמוד אחמדיניג'אד בנאומי ההשמדה שלו בפרלמנט האיראני, והציג לראווה את התוכנית להוצאתה לפועל, פער העולם את פיו בתדהמה וציפה לתגובה ישראלית כדבר מתבקש.

דור תש"ח, דור קדש, דור ששת הימים, דור יום הכיפורים ומבצע אנטבה – הורישו לדורנו קיום מובן מאליו ששום סימן שאלה אינו מרחף עליו ומי שמאיים לחסלו הופך את קיומו שלו לפגיע ומחוסר לגטימיות.

העולם זכר היטב את המתקפה של בגין על הכור העיראקי וברור היה שישראל תגיב באופן דומה. אמנם איש לא היה מריע נוכח מתקפה ישראלית ומן הסתם היינו זוכים לגינוי חריף מקיר לקיר, אך גינויים שכאלה ספגנו גם לאחר המתקפה על הכור העיראקי והעולם השלים עם כך ואף הודה והעריך.

ככל שהתמהמה התגובה הישראלית, עלה מדד החוצפה בנאומי אחמדיניג'אד (שאף טרח ובא לנאום סמוך לגבולנו הצפוני) ותהליך הדה-לגיטימציה שיצרו נאומי היטלר, החל שוב לנבוט לאיטו.

נתניהו אמנם עשה הכל בכדי ליצור את הרושם שהאופציה הצבאית עודנה עומדת על הפרק. לכן תהליך הדה לגיטימציה שבא פחות או יותר במקביל לאיומי ההשמדה האיראניים, היה איטי וחלש בהרבה מזה שחווינו בשנות השלושים.

אולם בפועל, העביר נתניהו את האחריות לקיום היהודי לידי המעצמות - ואת ישראל, ממעמד של מדינה העומדת לגורלה וברור שתגיב בכוחות עצמה, למעמד דמוי צ'כוסלובקיה ערב הסכמי מינכן.

גם צ'כוסלובקיה (מדינה חזקה ומתקדמת - 'סקודה' זה ההם...) נאלצה להמתין מחוץ לדלת כשהמעצמות דנו עם היטלר באשר לגורלה. צ'כוסלובקיה הוקרבה כמובן עבור האינטרסים של אנגליה וצרפת. גם צ'מברליין בדיוק כאובמה- הציג את ההסכם כהישג גדול שכופף את היטלר (תמורת חבל הסודטים בלבד).

בתוך זמן קצר חוסלה הריבונות הצ'כוסלובקית ללא יריית כדור אחד.

מדינות שאינן יכולות להגן על עצמן, קיימות בחסדן ובזכות האינטרסים של מדינות אחרות - ומשאלו נמוגים, הן מאבדות את הלגיטימיות שלהן וחיות על זמן שאול

יותר משאני חושש ממלחמה – אני חושש מכך שלא יהיה בה צורך...

הסכנה הגדולה באמת שעומדת אם כן לפתחנו – עוד קודם לאיום הגרעין – היא תהליך הדה לגיטימציה שיצר איום ההשמדה האיראני וההכנות למימושו.

עכשיו, לאחר שנוכח האיום הקיומי הנורא מכל, העבירה ישראל את האחריות לביטחונה לידי המעצמות -

עכשיו, משקיבלו הן מאיתנו את האחריות והגיעו להסכם עם האיראנים – איבדה ישראל את הלגיטימיות המובנת מאליה לתקיפה באיראן, לגטימיות שנהנתה ממנה בתחילת הדרך.

לכל ברור שנתניהו לא יתקוף עכשיו. לכל ברור מי ניצח ומי הפסיד.

את מצברי הלגיטימיות - שנקנו בדמם של דור תש"ח ודור ששת הימים, זרקנו לפח.
לילדינו אנו מורישים את המדינה החזקה ביותר מבחינה כלכלית וצבאית, אך מבחינה מהותית – אנו מורישים להם את המדינה המוחלשת ביותר מאז מלחמת השחרור, מדינה – שמשנחתם ההסכם תוסיף ותאבד במהירות את שרידי הלגיטימיות הקיומית שלה ולכן גם את היכולת לשמור על ריבונותה.

את יכולת ההתמודדות מחליפה כיום יהירות חלולה בנוסח 'צה"ל ידע להתמודד עם כל איום' וכו וכו. כאמור – הצד הצבאי שבאיום הוא החלק הקטן שבבעיה וראוי שנשוב וניזכר ב"יכולת" שהפגין צבא חזק אך חסר לגטימיות – בצוק איתן ובמלחמת לבנון השניה.

עכשיו, משהבנו את הסכנה ואת עמקה – ניתן לגבש קוים להתמודדות.

כפי שהסברנו האויב אינו הפצצה האיראנית אלא המשטר האיראני (וגם לא המנהרה והרקטה העזאתית אלא החמאס).

הבריחה מן הזהות הביאה לאבדן תחושת הלגיטימיות ולכך שהתרגלנו להילחם בנשק של האויב, במקום באויב.

לחיצות היד של רבין ונתניהו עם ערפאת הכירו למעשה בצדקת הטענה הערבית על ארצנו ושללו מאיתנו את היסוד החיוני של צדקת המאבק. לכן הערך היחיד שבשמו אנו עוד יכולים להילחם הוא עקרון ההגנה העצמית. אסור לנו לתקוף מבנה מאוכלס המשמש לשיגור רקטה, מותר לנו רק לתקוף את הרקטה עצמה במעופה. עוד מעט ונמציא פטנט המחסל את כדורי המחבלים במעופם...

לכן מכוונת תודעתנו לחיסול הכורים הגרעיניים באיראן.

אך הכורים אינם האויב.

ראשי המשטר האיראני הקוראים להשמדתנו ועושים כל שביכולתם לקדם את ההשמדה הזו – הם האויב ואותם צריך, אפשר - וחייבים לחסל.

התשובה לאיום הנורא היא להפוך את הקערה על פיה - להפוך את קיומו של העושה להשמדתנו – לבלתי לגטימי.

אופס... עכשיו איבדתי אותך, אתה שקראת עד כאן, אתה המורגל לחשוב שצעד שכזה יגרור מיד מלחמת עולם, החרמה בין לאומית וכדומה... אתה וודאי אומר לעצמך – זה הרי בלתי אפשרי, הרי יעופו כאן טילים מקרוב ומרחוק, העולם כולו 'יתהפך' עלינו וכולי.

ובכן ידידי התרחיש הקשה קורה ממילא, לפרטי פרטיו – הוא קורה בגלל שאיננו מגיבים. הוא רק מתרחש לאט, בקצב שהאדם הנחפז לענייניו אינו מקשר יותר בין סיבה למסובב.

כל הגורמים הרלוונטיים, מראש הפירמידה, דרך השרים האסטרטגיים ושלל אנשי הביטחון – הסבירו לי שהסנקציות יעשו את פעולתן. לכולם אמרתי שבסוף הסנקציות יוסרו וישראל תמצא את עצמה - גם אוכלת את הדגים המסריחים וגם מגורשת מהעיר.

ובדיוק כך קרה.

הם גם אמרו שלא יעופו טילים על אשקלון כשנלחמנו בהסכמי אוסלו.

הם גם אמרו שהנסיגה מגוש קטיף תחזק את הביטחון – כשניסינו למנוע זאת.

הם גם אמרו שצריך לשחרר מחבלים תמורת שליט – רק אתמול נרצח ישראלי נוסף על ידי עוד אחד מהמשוחררים.

הם תמיד אומרים והם תמיד מפחידים. הם תמיד מופיעים כחכמים והמתונים והמציאותיים - והם תמיד מדרדרים את ישראל למחיר דמים בלתי נסבל ולאבדן מעמדה האסטרטגי.

הגיע הזמן להקשיב לקולות היחידים שהוכיחו עד היום קשר אמיתי למציאות.

אסור לנו לוותר על המדינה שלנו

אנו חייבים לילדנו את המעט שקיבלנו מהורינו

חייבים להקים את המדינה מברכיה

לזקוף את גווה ולהעמידה על רגליה