רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

הרהורים אחרי רצח נעמה ואיתם

מאת משה פייגלין

נחיל ארוך של רוכבי אופניים מכל רחבי הארץ, גודש הבוקר את הסינגל המדהים היורד מסף ביתי לנחל קנה. עשרות קילומטרים של הנאה צרופה בינות למעיינות והרי השומרון. בניתי על האירוע הזה – אבל הרצח אתמול השאיר אותי בסוכה. טוב שהאירוע מתקיים, טוב שבאו – אבל אני לא מסוגל. פניהם של נעמה ואיתם הי"ד לא עוזבות אותי.
בשלב מסוים התחילו לקרוא לזה – 'פיגוע'. ביטוי סתמי שכזה, משהו מהמרחב של 'תאונה', תופעת טבע בלתי נמנעת כמו ה"טיפטופים" בדרום...
זה בא יחד עם ההוראה המפורשת לשב"כ ולמשטרה לסמן כל רצח יהודים שניתן לחמוק ממנו – כפלילי, או כעברייני, או כמניע לא ידוע...
אם לא הייתי מנצל את החסינות ומצפצף ציפצוף ארוך על האיפול שהוטל על החקירה – נתנאל עראמי הי"ד – שרוצחים ערבים, חבריו לעבודה, חתכו את כבלי הסנפליג שמהם השתלשל מהקומה הארבע עשרה - עדיין היה מסווג כמשהו לא ברור – אולי סכסוך בין עבריינים? – אלמנתו ויתומיו מבקשים היו לשווא את כבודם ואת לחמם.
מאז אוסלו הצטברו יותר ממאה קורבנות שכאלו שהוקרבו על מזבח ההכחשה הישראלית.
הרג המשפחה בכפר דומא – מתואר שוב ושוב כרצח. כי שם החלטנו שהרוצחים הם יהודים. להערכתי היו אלה ערבים – אבל לא בזה העניין. כשמדובר כביכול ביהודים אין שום עניין תת מודעי להכיל את האירוע. השימוש במילה 'פיגוע' החל אחרי שרבין ונתניהו לחצו את ידי ערפאת והכירו בכך שהארץ הזו שלהם. כלומר שאנחנו כובשים בארצם.
אז בעצם מגיע לנו למות מדי פעם - לא?
נתיבה בן יהודה, למדה באותה כיתה, בשנות הארבעים, עם אבי ז"ל ,בגמנסיה הרצליה בתל אביב. בספרה 'מבעד לעבותות' היא מתארת כיצד עמדה הפלמחניקית בעיקול הדרך וירתה באוטובוס ערבי. אזרחי.
מה ההבדל בין נתיבה - גיבורת תרבות ישראלית – לבין הרוצח מאתמול?
היא לא רוצחת והוא לא רוצח
זה רק פיגוע...
מחר נשחרר את המפגעים תמורת שום דבר...
אבל אם יהודי הורג זה רצח. כי מאז שהלכת - נתיבה - הכל השתנה כאן. החלטנו שהיהודי לא שייך לפה ולכן הנקמה שלו – זו השמורה רק למקומיים - מוציאה אותנו מכלינו. אל תפריעו לנו לברוח.
(לא אני לא בעד נקמה פרטית, יש לנו בכל זאת איזה צל של ריבונות וצריך לשמור עליו, אני מנסה להסביר עניין אחר לגמרי, את הלהיטות של הישראליות להעצים ולגנות ולהזדעזע מרצח ערבים, ולהחביא ולהתעלם ככול האפשר מרצח יהודים)
הרצח בדומא לא ירד מהכותרות. את ה"פיגוע" אתמול כבר מחליפים פטפוטי מזג האויר ואירועי התרבות של סוף השבוע.
וכך, במן הפוך על הפוך שכזה - ודווקא כאן מששבנו לארצנו והקמנו מדינה וצבא ונשבענו 'לעולם לא עוד' - הפך שוב דמו של היהודי לשקוף. ואם בעיננו הוא שקוף, אז מה אנחנו רוצים מאובמה ואירופה שמצטרפים לאיראנים?
הרשת מלאה כעס על נתניהו. מה רוצים מנתניהו? נתניהו נבחר כדי לשנות? נתניהו נבחר כדי לתחזק את הקיים.
"את מלחמת המאסף של הציונות אין מישהו שיכול לנהל טוב ממך" – אמרתי לנתניהו.
נתניהו נעלב עד עמקי נשמתו. האמת כואבת, מפלחת את הלב. מנוי וגמור היה עמו להיפטר ממני ובעזרתם האדיבה של המתנחלים הוא הצליח. בתוך תוכי אני יודע שאמרתי לו זאת כדי שכל זה יקרה. האוטובוס של הליכוד כבר עבר את התחנה שבה הייתי חייב לרדת - ולא ידעתי איך...
ישראל בחרה נתניהו כדי להילחם עבורה את מלחמת המאסף. כל עוד נוח על האוטובוס, כל עוד אפשר לשכוח את איתם ואת נעמה אף אחד לא רוצה לרדת. אנחנו מעדיפים לחשוב שהנהג יודע לאן הוא נוסע - לחשוב שיש לו מטרה...
אבל זה לא יוכל להימשך לנצח.
מתקרב הרגע שהאוטובוס יעצר. או אז, שום נהג ללא מטרה לא יוכל יותר לנהוג - גם לא נתניהו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.